אודה

.יוֹתֵר מִכָּל שָׂנֵאתִי אֶת הַמָּוֶת
-לֹא, לֹא הַמָּוֶת. הַמֵּתִים. כְּלוֹמַר
.רַק מֵת אֶחָד. כַּוָּנָתִי לְנַעַר שְׁחֹר שֵׂעָר
.כְּלוֹמַר - לֹא שָׂנֵאתִי. אָהַבְתִּי

,אָנָּא, הַנּוֹסְעִים בִּכְבִישׁ הַחוֹף צָפוֹנָה
הַחוֹלְפִים בְּפָנָסִים קוֹדְחִים עַל פְּנֵי
בְּרֵכוֹת דָּגִים מָאֳפָלוֹת: לָחֲצוּ בְּכֹחַ
עַל דַּוְשַׁת הַהֶאָצָה וְטוּסוּ, הַדְלִיקוּ
אֶת הָרַדְיוֹ וְהַקְשִׁיבוּ בְּשִׂמְחָה לַכֹּחַ
 - הַמְּפַכֶּה בַּחִבּוּרִים הַחַשְׁמַלִּיִּים
, כִּי חַי הָיָה רֵעִי, וּבֵינֵיכֶם חָלַף
וְעַזָּה אַהֲבַת הַחַיִּים שֶׁהָיְתָה בּוֹ
.מִכֹּחוֹ הַמַּצְמִית שֶׁל הַמֵּת

.זְמַן מַה חִכִּיתִי לְשׁוּבוֹ וְאַחַר כָּךְ חָדַלְתִּי
קְלַסְתֵּר פָּנָיו, שֶׁלִּי הָיָה תַּמְצִית חַיַּי, הֻכְתַּם
.בְּשִׁכְחָה. בּוֹדֵד הָיִיתִי בִּלְעָדָיו
-לֹא, לֹא בּוֹדֵד. תָּמֵהַּ. כַּוָּנָּתִּי
.אַהֲבָתִי אֵלָיו גָּדְלָה

,אַךְ בְּפָסְעִי יָחֵף עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה הָרַקְבּוּבִית
,נָבוֹךְ מִפְּנֵי עַרְמוּמִיּוּת עוֹלַם הַחֹמֶר
בִּרְאוֹתִי כֶּלֶב דָּרוּס אֶל שְׂפַת הַמִּדְרָכָה
,וְעַל כְּבֵדוֹ מִשְׁפַּחַת תּוֹלָעִים נִזּוֹנָה
,בְּהַקְשִׁיבִי לְרַחַשׁ הַחַיִּים הַשּׁוֹקְקִים בַּמִּדְשָׁאוֹת
בַּמִּסְבָּאוֹת, בַּחֲנֻיּוֹת כָּל-בּוֹ וּבְמִגְרְשֵׁי הַכַּדּוּרֶגֶל
,וְכָל יָחִיד בָּהֶם רָקוּעַ בַּתַּבְנִית בְּיַד אָמָּן
בְּנַסּוֹתִי לְהַעֲלוֹת בְּדִמְיוֹנִי שַׁלְשֶׁלֶת כַּבִּירָה
שֶׁבָּהּ מָקוֹם גַּם לַכּוֹבֵשׁ, וְלַיּוֹצֵר, וְלַנּוֹטֶה
לְהִשְׁתַּטּוֹת, וּלְזֶה אֲשֶׁר צוֹהֵל לְהִוָּלֵד
 - בְּתוֹךְ סִילוֹן שׁוֹפֵעַ שֶׁל חַיּוּת קַלִּילָה
אוֹ אָז אֵינִי רוֹצֶה לָדַעַת עוֹד
,אִם שֵׁם יֵשׁ לַתַּבְנִית, וּמַה פִּשְׁרוֹ
.וּמַה נִּשְׂגָּב יוֹתֵר: הַחַי אוֹ תַּכְלִיתוֹ

,אָנָּא, הָרוֹטְטִים בְּרֶגַע זֶה בְּלֵב הָאַיִן
הַלְּהוּטִים לְהִתְפָּרֵץ אֶל סַף הָאֶלֶף הַשְּׁלִישִׁי
,צְמֵאִים לָחוּשׁ אֶת עֹנֶג הַנְּשִׁימָה
אַתֶּם, הַמְּצַפִּים בְּלֵב נִרְגָּשׁ לְמַסָּעוֹת
,אֶל עוֹלָמוֹת שֶׁעֵין אָדָם לֹא רָאֲתָה
,שֶׁאֶת הַחֹמֶר תְּלַמְּדוּ בִּינָה
אֶת הָרִקְמָה הַשַּׁבְרִירִית תַּקְפִּיאוּ
,וְאֶת הָרוּחַ תְּכַמְּתוּ בְּמִשְׁוָאָה
,שֶׁלְּפַרְנָסַתְכֶם תַּעַמְלוּ
וְעַל מֵתֵיכֶם תִּתְאַבְּלוּ
 - וְאֶת יֵאוּשְׁכֶם תַּטְבִּיעוּ בְּסַמִּים
.הַתִּיכוּ אֶת הַיְּסוֹדוֹת כֻּלָּם
.הַתִּיכוּ נָא אֶת הַבַּרְזֶל. וְהָעוֹפֶרֶת
.וְהַפַּחְמָן. וְהַגָּפְרִית
.הַתִּיכוּ גַּם אֶת הַבּוֹדֵד. וְהַחוֹלֵף
.וְהַמְּהֻלָּל. וְהַשְּׁמֵימִי
.הַתִּיכוּ אֶת שִׁמְכֶם. אֶת בָּתֵּיכֶם
.אֶת כַּסְפְּכֶם. הַתִּיכוּ בִּידֵיכֶם
בִּתְשׁוּקַתְכֶם. בַּכֹּחַ הֶעָצוּם
שֶׁל דִּמְיוֹנְכֶם. שָׁלְחוּ קַרְנַיִם זוֹהֲרוֹת
אֶל הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ בּוֹעֵר הַחֵשֶׁק. הִפְכוּ
אֶת הֶעָפָר בְּכַף יַדְכֶם. הַקְשִׁיבוּ
 -לִנְקִישַׁת טִפּוֹת הַגֶּשֶׁם
הֵן חַי הָיָה רֵעִי, וּזְמַן רַב
,קֹדֶם בּוֹאֲכֶם אֶל הָעוֹלָם נִשְׁכַּח
אַךְ גַּם אִם יָבְשׁוּ עֵינָיו הַיָּפוֹת
,וְגֵווֹ שֶׁיָּקַר לִי נִטְרַף בֶּעָפָר
:לֹא מֵתָה הַשִּׂמְחָה שֶׁהִשְׁתּוֹקֵק לְהַאֲצִיל לִי
עוֹד יִתְפָּרְצוּ בְּלַהַט רֶגֶשׁ
,הַמַּאֲזִינִים לַצְּלִיל שֶׁלְּעוֹלָם פּוֹעֵם
עוֹד יִשְׁתַּבְּחוּ הַמֵּיטִיבִים
,לִתְמֹהַּ עַל הַדַּק
,וּבָהֶם, בְּרוּחָם, בְּעָשְׁרָם, בְּיָפְיָם
.תְּהַדְהֵד אַהֲבַת הַחַיִּים שֶׁהָיְתָה בּוֹ
 

דמדומים

אִם עָשׁ חוֹדֵר מִבַּעַד לְחַלּוֹן חַדְרִי
-וּמִכְּנָפָיו מַשִּׁיר אָבָק צָהֹב עַל פִּנְקָסִי
?הַאִם זֶה אוֹת
אִם נְעוּרוֹתִי בְּאִישׁוֹן הַלַּיְלָה מִשֵּׁנָה טְרוּפָה
 -וְעַל שְׂפַת מִטָּתִי צְלָלִית כֵּהָה נִצֶּבֶת
?הַאִם זֶה יְדִידִי

.אָנָּא, שַׁקְּרוּ לִי. אִמְרוּ לִי שֶׁיָּפָה הַגֶּפֶן הַנִּרְקֶבֶת
.אִמְרוּ שֶׁחֲמִימִים גַּם הַצְּלָלִים הַמִּתְאָרְכִים בִּנְּטּוֹת הַיּוֹם

אִם בֹּקֶר קַר עוֹלֶה, וַעֲרָפֶל סָמִיךְ אוֹפֵף
 -בָּתִּים, עֵצִים וַאֲנָשִׁים שֶׁאָהֲבָה עֵינִי לִרְאוֹת
?הַאִם קַיָּם דְּבַר מַה מֵּעֵבֶר לוֹ
,אִם סֶדֶק מִתְפַּתֵּל בַּטִּיחַ אֶת עֵינֵי מָשַׁךְ
 -וּבִיפִי הַקַּו חָכְמַת-אָמָּן נִכֶּרֶת, וְרֹךְ, וְכַוָּנָה
?הַאִם זוֹ נֶחָמָה

.אָנָּא, שַׁקְּרוּ לִי. אִמְרוּ שֶׁעַל יְסוֹד אֵיתָן נִצַּב הַבַּיִת
.אִמְרוּ לִי שֶׁמֵּעֵבֶר לְאוֹקְיָנוֹס מַמְתִּינוֹת עָרִים גְּדוֹלוֹת וְשׁוֹקְקוֹת

סבתי רחל בת החמש עשרה

חמש עשרה שנים מלאו היום
לסבתי רשל, והריר הזב מפיה
,איננו אלא חוט פלאי שקוף
נתיב של אור, ספינה למלאכים
.השכורים לשוט בה אל גופה

ואלה שמות שליחי האלהים
שבאו לסוך בשמן את רגליה
אצל מטתה במחלקה הפנימית
:בבית החולים "לניאדו" בנתניה
.מלאך הסדינים הצואים
.מלאך פצעי הלחץ
.מלאך מכונת הבנט

?מה לסבתי ולכף ידה העדינה של אן סקסטון
?מה לסבתי ולתלתליו הארוכים של ארתור רמבו

.אני מאושרת," אומרת סבתי בצרפתית"
אני מאושרת," מחבקת סבתי את מלאך מכונת הבנט"
.המזרים אויר טהור מחידקים אל ריאותיה
בעוד שעה קלה יפגע צילי בערימה"
".קטנה של שלג, ואז ימלאו לי חמש עשרה שנים
".סדינים," אומרת האחות בקוצר רוח, "ערימת סדינים"
מריוס אהובי יבוא לפגוש בי ליד הגדר"
.של בית הספר לבנות בבוקרשט," צוחקת סבתא
.כבר הייתי שם לפני שנים רבות"
היה זה קודם שסרב צילי לקפוא
על ערימה קטנה של שלג, וכשנשק
לי אהובי לבלבה נשיקתו המתוקה
,אל תוך גופי כמו עלה של ורד
,ואחר כך, במרתף היין של אבי
במרתף היין החשוך, השליך אותי
מריוס אל הרצפה, וכשקרע את בתולי
פגעה ידי הימנית בברז של חבית
".ויין זב את הרצפה המלוכלכת

סבתי בוכה. מלאך מכונת הבנט
מפזם בשקדנות שיר קצוב. במסדרון
צועקות האחיות. מבעד לחלון
אני רואה גגות של בניינים מכוערים
.נוגסים בשמש עד להיותה לאין

ODE

More than anything I hated death.
No, not death. The dead. I mean,
just one dead. I mean, a dark-haired boy.
I mean—I didn't hate. I loved.

Please, you who travel north along the shore,
driving past dark fish farms, your headlights bright:
Press down the accelerator and fly, turn on
the radio and cheerfully listen to the power
coursing through the electric wires:
For he was alive my friend, he walked among you,
and his love of life was fiercer
than the destructive might of the dead.
 

For a time I awaited his return, then I stopped.
His face, which meant the essence of my life,
was brushed with oblivion. I was lonely without him.
No, not lonely. Puzzled. I mean—
my love for him grew stronger.

Yet, as I step barefoot across the decaying earth,
confounded by the craftiness of the material world,
as I see a run-over dog lying at the curb
a family of worms nourishing on his liver,
as I listen to the drone of life swarming in lawns,
pubs, department stores and soccer fields,
where each individual is carved in a skillful pattern,
as I try to imagine a colossal chain
where there’s room for the conqueror, the creator,
the clown and the one eager to be born
in a plentiful stream of easy vitality—
then I no longer wish to know
if there’s a name to the pattern, its meaning,
and what is grander: the living or its end.

Please, you who quiver at this moment at the heart of nothingness
anxious to charge the threshold of the third millennium
thirsting to experience the pleasure of breathing,
you, who anticipate with a fluttering heart journeys
to worlds the eye hadn’t seen,
you, who would impart reason to matter,
would freeze fragile tissue,
would quantify spirit in equations,
you, who would work for a living,
would mourn your dead,
would drown your sorrows in drugs:
Fuse all the elements.
Fuse iron, please. Fuse lead.
Fuse carbon. Fuse sulphur.
Fuse as well the solitary. The transient.
The praised. The heavenly.
Fuse your name. Your homes.
Your money. Fuse them with your hands.
Your passion. Your great power
of the imagination. Aim brilliant rays
to where lust burns. Turn
dust in your palms. Listen
to the rap of rain-drops.
For he was alive, my friend, and long before
you arrived in the world he was forgotten,
yet, even if his beautiful eyes had dried
and his dear frame consumed in dust,
the joy he wished to grant me hasn’t died:
They will yet erupt in a flare of emotion
those who listen to the sound that always strikes,
they will yet be prized those keen
on pondering the subtle,
and in them, their spirit, their wealth, their beauty,
will echo the love of life he possessed.

DUSK

If a moth comes through the window of my room
and sheds from its wings yellow dust on my notebook—
is this a sign?
If I wake at night from a troubled sleep
and at the foot of my bed stands a dark silhouette—
is it my friend?

Please, lie to me. Tell me how pretty is the rotting vine.
Tell me that the lengthening shadows at dusk are warm as well.

If a cold morning rises, and a dense fog enshrouds
homes, trees and people I loved to watch—
is there something else beyond?
If a crooked crack in the wall pulls my gaze,
and the beauty of line reveals an artist’s skill, softness and intent,
is this a comfort?

Please, lie to me. Tell me that the foundation of the house is solid.
Tell me that beyond the oceans great lively cities wait.

MY GRANDMA RACHEL AGE FIFTEEN

Today my grandma Rachel turned fifteen
and the saliva drooling from her mouth
is but a wondrous, diaphanous thread,
a path of light, a boat for drunken angels
to sail through into her body.

And these are the names of God’s emissaries
who came to anoint her feet in oil
at her bed in the general ward
at “Laniado” hospital in Nethanya:
The angel of the excreting sheets.
The angel of bed sores.
The angel of the breathing machine.

What’s to my grandma Anne Sexton’s delicate wrist?
What’s to my grandma the long curls of Arthur Rimbaud?

“I’m happy,” says grandma in French.
“I’m happy.” Grandma hugs the angel of the breathing machine
which emits into her lungs air purified of germs.
“Soon, my shadow will strike a small
pile of snow, and then I’ll turn fifteen.”
“Sheets,” says the nurse impatiently. “A pile of sheets.”
“Marius, my love, will come to meet me near the fence
of the high-school for girls in Bucharest.” Grandma laughs.
“I was there already years ago.
It was before my shadow refused to freeze
on a small pile of snow, and when my love
kissed me, his sweet kiss blossomed
into my body like a rose petal,
and later, in my father’s wine cellar,
in the dim wine cellar, Marius threw me
to the floor, and when he tore my virginity,
my right hand struck the tap of a barrel
and wine oozed onto the filthy floor.”

Grandma weeps. The angel of the breathing machine
industriously drones a rhythmic song. In the hallway
the nurses shout. Beyond the window
I see roofs of ugly buildings
gnawing at the sun until it is no more.

about Tamir Greenberg